שיאצו

בדרך הזן נהוג לומר:

“במקום לדבר על תוצאות או יעדים,מעדיפים לדבר על הדרך.והדרך היא תשומת לב.”

המילה שיאצו (Shiatsu) מורכבת משתי מילים ביפנית:שי (指) – אצבעאצו (圧) – לחץ

כלומר: לחץ אצבע.

בין כל שיטות הטיפול המשלימות, שיאצו תופס מקום ייחודי.למרות ששורשיו עתיקים מאוד והוא התפתח כחלק מהרפואה העממית במזרח הרחוק, רק במאה האחרונה קיבל הכרה כשיטת טיפול עצמאית.

למעשה, המונח שיאצו כולל מגוון רחב של סגנונות וטכניקות טיפול.

הטיפול יכול להיות עמוק ועוצמתי באמצעות מניפולציות ולחיצות בעזרת אצבעות, כפות ידיים, מרפקים ולעיתים גם ברכיים; ולעיתים הוא עדין ורך מאוד, כמעט כמו מגע בקצות האצבעות.

בכל המקרים המטרה היא אחת:לעודד את זרימת האנרגיה הטבעית בגוף ולהחזיר את הגוף לאיזון והרמוניה.

מקורות השיאצו

השיאצו התפתח מתוך טכניקות סיניות עתיקות:

דו־אין (Do-In) – תרגילי תנועה ומתיחות לאורך המרידיאנים, המזכירים במידה מסוימת יוגה אך מותאמים למצב האנרגטי של הגוף.

אנמה (Anma) – שיטת עיסוי מסורתית שהתבססה על לחיצות, מתיחות ועבודה לאורך ערוצי האנרגיה בגוף.

התפתחות השיאצו המודרני

טוקוג’ירו נמיקושי (Tokujirō Namikoshi) נחשב לאבי השיאצו המודרני ביפן.הוא הקים את בית הספר הראשון לשיאצו שקיבל הכרה רשמית ביפן.

אחד מתלמידיו הבולטים היה שיזוטו מסונאגה, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טוקיו.מסונאגה שילב בין הבנה פסיכולוגית מערבית לבין המסורת של השיאצו ופיתח את הגישה שנקראת זן שיאצו.

זן ושיאצו

הזן מושפע משילוב בין הבודהיזם ההודי לבין הפילוסופיה הטאואיסטית הסינית.המילה זן ביפנית מקורה במילים:

צ’אן (בסינית)דהיאנה (בסנסקריט)ג’האנה (בפאלי)

ופירושה: מדיטציה.

השפעת הזן ניכרת בתחומים רבים בתרבות היפנית – באמנויות לחימה, בקליעה בחץ וקשת, בגינון, באדריכלות, בטקס התה, בקליגרפיה ואף במטבח היפני.

מתוך זן שיאצו – שיזוטו מסונאגה

“כאשר אנו חשים אחדות – אנו חיים.

כאשר אנו בריאים באמת, אנו חשים אחדות עם הגוף שלנו.כאשר איננו בריאים, חלקי הגוף – הבטן, הרגליים, הידיים והראש – נחווים כמרוחקים ומופרדים.

לחוש חיים פירושו להפוך לאחד.

המונח ‘אחדות’ אינו מושג מחשבתי בלבד,אלא מצב של חוויית חיים מלאה.”